| רובנו חיים כיום בתוך מציאות של טראומה מתמשכת, מצטברת וקולקטיבית, עם רגעי אתנחתא קצרים של תקווה – כמו שחרורם של חטופים – שמתערבבים במהרה עם החרדה והכאב על אלה שעדיין ממתינים, על החיילים שנהרגו או נפצעו, ועל המשפחות ששגרת חייהן נקרעה. משפחות אינן חוזרות להיות המקום הבטוח שהיו, ובן הזוג לא תמיד חוזר להיות האדם שאפשר לסמוך עליו. לעיתים, בן הזוג שחזר הוא אדם שונה לחלוטין, לעיתים הוא אינו מסוגל להעניק תמיכה רגשית " זה לא האיש אתו התחתנתי" , ולעיתים שני בני הזוג כלואים בתוך דינמיקה של ניתוק, חרדה או קונפליקטים בלתי פוסקים. כפי שאחת המטופלות שלי אמרה: "האויב ישן איתי במיטה". אנו מבינים כי טראומה היא לא רק עניין אישי – היא זוגית, משפחתית, קהילתית וקולקטיבית. כאשר מערכת שלמה נמצאת במצב של טראומה כרונית, אי אפשר לדבר על פוסט-טראומה כי הטראומה עדיין נוכחת, יום יום. לעיתים, אין לאן לברוח אלא פנימה, אל תוך הקונכייה האישית, ולעיתים בני הזוג נקלעים לריקוד אובססיבי שבו כל אחד מהם מנסה "לתקן" את השני – עד שלא נותרה ברירה אלא לפרק את החבילה. המודל של Adaptive Information Processing) AIP), בשילוב עם EMDR, מציע גישה אינטגרטיבית לטיפול זוגי, המשלבת עיבוד חוויות טראומטיות בתוך המערכת הזוגית. באמצעותו, ניתן להבין כיצד טראומות עבר והשלכותיהן מעצבות את התקשורת, הוויסות הרגשי והאינטימיות בתוך הקשר. AIP בטיפול זוגי: מעבר ממיקוד פרטני למערכתי מטפלים רבים שואלים: כיצד שונה AIP זוגי מ-AIP אינדיבידואלי? הרי אפשר להתייחס לכל אחד מבני הזוג כאינדיבידואל, לזהות טריגרים, לבצע float back ולשלב עיבוד EMDR לאירועי מפתח מחיי העבר. אבל האם זה מספיק? פעמים רבות, גם לאחר טיפול פרטני אינטנסיבי, זוגות מדווחים על ירידה בעוצמת הקונפליקטים אך ללא שינוי משמעותי בתחושת הקירבה והאינטימיות. מדוע? דוגמה לכך הביאה מודרכת במקרה של זוג צעיר שהגיע לטיפול עקב "בעיות תקשורת סביב חלוקת תפקידים". המטפלת זיהתה שהאישה מופעלת בתחושה שבן זוגה לא רואה את צרכיה, בעוד הוא מופעל בתחושת "אני לא טוב מספיק". לאחר float back ועיבוד EMDR על אירועי עבר, לכאורה היה אמור להיות שיפור משמעותי. אך בפועל, הם רבו פחות – אך האינטימיות לא השתפרה. מדוע? השלם הוא יותר מסכום חלקיו: ויסות רגשי במערכת זוגית ויסות רגשי אינו מתרחש רק ברמת הפרט, אלא בתוך "חלון הסיבולת המערכתי" (Systemic Window of Tolerance). כאשר שני בני הזוג נמצאים מחוץ לחלון הסיבולת, הם מפעילים זה את זה בצורה מעגלית, מה שמוביל לעוררות טראומטית מתמשכת. מצב זה עלול לגרום לכך שהמרחב הזוגי יחווה כאיום, מה שמוביל ל: - הימנעות רגשית וניתוק – אחד מבני הזוג מתרחק כדי לא להתמודד עם הכאב.
- קונפליקטים מתמשכים – ריבוי טריגרים הדדיים הגורמים לאובדן אמון.
- שימוש בתבניות ישנות – תגובות הישרדותיות ולא אדפטיביות המושרשות בילדות.
דוגמה לכך היא ח', מטופלת בת 38, כבר בפגישה השניה היא מספרת ששתי מערכות היחסים המשמעותיות התאפיינו באינטנסיביות ו-"הבלעות" לעומת פרידות דרמטיות ושמאז היא נמנעת מיחסים מפחד שוב להיבלע ולאבד את החיבור לעצמה. ח' מודעת – בעקבות טיפול קודם – שקשר זוגי עלול לגרום לה לצאת כל פעם מחלון הסיבולת כשהיא בהשקעת יתר בבן הזוג , שמשהו באיזון בין " שנינו ביחד וכל אחד לחוד" הופר , שמשהו בתבנית הוויסות לא עובד נכון. הבה נסתכל על חלון סיבולת בהקשר המערכתי : חלון סיבולת מערכתי – Systemic Window of Tolerance מה קורה כששני אנשים נמצאים מחוץ לחלון הסיבולת, מפעילים אחד את השני ומפעילים זה את זה בצורה מעגלית ומתמשכת. - המרחב הזוגי נחווה כמאיים ומסוכן לעצמי או לחילופין כריק, חסר חיוניות, מפעיל ניתוק מהעצמי.
- פוביה מנוכחותו של בן הזוג המעורר
- סימפטומים כתוצאה מאי פריקת מתח טראומטי.
- פריקת מתח חסרת שליטה
- דחף להפעיל את התבניות הישנות הלא אדפטיביות
בינג-הול (1985) שם את הזרקור על ויסות מרחק בין אישי בזוגיות. מטרת הטיפול היא שינוי בסף חרדה לגבי ריחוק בין אישי ועל ידי כך שחרור הפוטנציאל לאינטימיות ואוטונומיה. שנרך (1997) מתאר מובחנות כיכולת להראות כמי שאני ולראות את האחר כפי שהוא, בסובלנות והבנה. לבני זוג מובחנים יש מספיק יכולת הכלה רגשית כדי להרגיע את עצמם או את בן הזוג במצבי אינטימיות או התרחקות. איך פועל המנגנון של ויסות גבולות 'העצמי' ואיך הוא משפיע על מערכת היחסים האינטימית שלנו. לדוגמא, איך נדע ש'העצמי' בסכנת פלישה ועלול להיבלע ע"י בן הזוג? מהם הסימנים המאותתים שהאיזון בין יחד ולחוד בסכנה? | 
